בלב סמטאות העיר העתיקה ניצב הרובע היהודי (שכונה בעבר "הגטו"), ובמרכזו פנינה אדריכלית והיסטורית – בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בארץ ישראל, בית הכנסת "אברהם אבינו".

בית הכנסת נוסד בשנת 1540 (ה' אלפים ש') על ידי קהילת מגורשי ספרד בראשות החסיד המקובל רבי מלכיאל אשכנזי, שקנו את הקרקע והקימו עליה את הקהילה. המבנה נבנה בתבנית מקום המקדש, הוא היה בעל ארבעה עמודים איתנים וכיפה מקומרת המוקפת בשנים עשר חלונות המסמלים את שבטי ישראל.

שמו של בית הכנסת נובע מאגדה מופלאה שעברה מדור לדור: בערב יום הכיפורים, לפני כ- 400 שנה, חסר אדם עשירי להשלמת המניין לקהילה הקטנה, והם היו בצער עמוק. לפתע בשער בית הכנסת הופיע איש זקן הדור פנים, השלים את המניין והתפלל עימם בקדושה. במוצאי החג נעלם הזקן באופן מסתורי, ואז התגלה לחזן בחלום והכריז: "אני אברהם אביכם; באתי אליכם להשלים המניין, כי ראיתי אתכם בצער גדול!".

יופי האולם העיקרי היה בפרופורציות המוצלחות של חלקי המבנה והתאמתם ההדדית של הקשתות, הקמרונים והכיפה ובאפקטים של התאורה הבאה מחלונות הכיפה. נוסעים תיארו כי הביקור בו השאיר רושם של שלמות ארכיטקטונית. בבית הכנסת היו פריטים אמנותיים ייחודיים. בפתחו המזרחי היו דלתות עץ שקמה מפוארות שהובאו מעזה במאה ה-19, ובקיר הצפוני היו ארונות קודש ("היכלים") שהכילו עשרות ספרי תורה עתיקים ונדירים, שחלקם הובאו מקהילות יהודיות בחו"ל –  ספרד, בגדד, הודו, דמשק ועוד. בית הכנסת היה מרכזה הרוחני של הקהילה הספרדית בחברון, וגדולי רבני הקהילה התפללו בו בקביעות.

בפרעות תרפ"ט התנפלו הפורעים הערבים על הקהילה היהודית וחוללו טבח נורא בזוועתו. הם חדרו גם לבתי הכנסת, והרסו, חיללו ושרפו את בית הכנסת העתיק והקדוש. ארונות הקודש, ספרי קודש וספרי תורה, עיטורים וחפצי נוי שנאספו במשך מאות שנים – היו למשיסה. אך מתוך ההפיכה הצליחו יהודים במסירות נפש להציל את אוצר הקהילה – ספרי התורה העתיקים, וכאשר גורשו ע"י האנגלים והובלו לירושלים נטלום עימם. בירושלים בנו הגולים בית כנסת מיוחד, שנקרא "אוהל אברהם לפליטי חברון" ובו נשמרו ספרי התורה העתיקים.

בית כנסת אברהם אבינו נשאר מחולל ועזוב. קבוצות יהודים עוד ביקרו בו מדי פעם, וחלקם השאירו עדות לזיכרון על ביקורם. האדריכל יעקב פינקרפלד ביקר בו בשנת תש"ג (1943) ותיאר את המבנה בעזובתו וחילולו.

לאחר הכיבוש הירדני החלה פעולת חורבן מתוכננת ע"י הערבים. בית הכנסת הוחרב, וסביבו נהרס הרובע היהודי העתיק. על חורבותיו הוקמו השוק הסיטונאי, מרכז איסוף אשפה, ומקום שחיטת בהמות והוצאת קרביהן. בית הכנסת ההרוס כוסה בעפר ואשפה, ועל ערימת האשפה – שוכן דיר בהמות. בצמוד לבית הכנסת נבנה בית שימוש ציבורי לבאי השוק.

עם שחרור חברון במלחמת ששת הימים בתשכ"ז (1967) שבו הבנים לעיר האבות. שמחת השחרור והניצחון נמהלה בעצב ובזעם למראה החורבן וההרס. נורא מכל היה מראה הרובע היהודי, שחרב כולו, ובית העלמין העתיק, שהוחרב ונעלם לחלוטין. מכאן החלה מערכה ממושכת לגאולת ושיקום בית הכנסת והרובע היהודי.

בית הכנסת קם לתחייה בשנות ה-70 של המאה העשרים, בזכות מאבקו ההרואי של הפיזיקאי פרופ' בן ציון טבגר ז"ל, שהחל לחפור באשפה במו ידיו, למרות שנעצר פעמים רבות. בסופו של דבר ניתן רישיון לחפירה ולחשיפת בית הכנסת. המשימה בוצעה ע"י מתנדבים בריכוזו של נעם ארנון. לקראת ראש השנה תשל"ז (ספט' 1976) התפללו לראשונה יהודים בין קירות בית הכנסת שנחשפו. ולאחר מכן החל תהליך מורכב של שיקום ושחזור בית הכנסת על פי תוכניותיו המדויקות של האדריכל יעקב פינקרפלד. השחזור בוצע ע"י האדריכל דן טנאי והקבלן חיים זילבר. בית הכנסת נפתח שוב לתפילה בשנת תשמ"א (1981).

בשנת 1985 (תשמ"ה), הושבו להיכל המפואר ספרי התורה המקוריים בני מאות השנים שניצלו בפרעות, בטקס מרגש ומלווה בדמעות זקני הקהילה.

למבקרים כיום:

ביקור בבית הכנסת, וסיור ברחבת בן ציון ובסמטאות הרובע המתחדש מציג לעיני המבקר את נס התחייה, כאשר קול התפילה והזמרה בנוסח הספרדי המקורי חזר להדהד מבין הכתלים העתיקים.